טקס דמיוני בגבול אתיופיה פרס
אנסמבל מזרח מערב

קבוצה של 6 נגנים מהמובילים בארץ משטחי המוסיקה הקלאסית המערבית, מוסיקה אתנית, ג'אז-רוק ומוסיקה מזרחית
הנגנים ילידי ארצות שונות : אירן, נורבגיה, טג'יקיסטאן וישראל.
משילובם של הכלים והסגנונות המוסיקליים השונים, נוצר סגנון ברור ומוגדר של מוסיקה סוחפת ומרתקת
משתתפים
אמיר שהסאר: ניי, זורנה, חליל ושירה
ישראל בורוכוב: בס וג'ומבוש
יובל מסנר: צ'לו
אריאל אלייב: אקורדיאון
קובי הגואל: כלי הקשה
אמין אלייב: דויירה
מעבר לחוויה המוסיקלית והאמנותית שעוברת לקהל, עובר גם מסר חשוב והוא שמפגש התרבויות השונות הקיימות בארץ, מפגש תרבויות אינטנסיבי זה, המוביל לעיתים לחיכוכים חברתיים, יכול במקומו הנכון להניב יצירה משותפת ומרתקת תוך כדי הקשבה והפריה הדדית המצמיחה חוויה אמנותית מרתקת.
הארץ
סינטזה מוצלחת
אנסמבל מזרח-מערב הוא בעיני אחד הפתרונות המוצלחים והמקוריים לשאלה איך צריכה להישמע מוסיקה ישראלית
מעצם החיבור מזרח-מערב נובעות למעשה שלוש אופציות: מזרח לחוד, מערב לחוד או שילוב של שניהם - דבר שהיווה את הנתח העיקרי של הערב.
שמעתי את האנסמבל בעבר בפסטיבל בסינמטק תל אביב. זה לא שהזמן השביח אותם. הם היו מצוינים ובשלים כבר אז, כעת משיק ההרכב המצוין הזה דיסק חדש וסיבוב הופעות
אין לי מושג כמה זמן הם מתכוננים להופיע, אני מקווה שלא מעט, כדי שלכמה שיותר אנשים תהיה הזדמנות להתוודע למלחין ולמעבד המבריק – ישראל בורוכוב – ולצוות של הנגנים המעולים, שהכימיה הרגשית והאינטלקטואלית ביניהם מתורגמת למוסיקה חמה ומרגשת.
נכון שמרבית החומרים של ההרכב סופגים תוכן והשראה מקטעים עתיקים של תרבויות שונות. אבל בורוכוב מצליח ליצור ביניהם סינתיזה סיגנונית כל כך מוצלחת, שהם נשמעים עכשוויים ואוטנטיים לחלוטין, כלל וכלל לא נגועים באופנתיות-סינטטית הרווחת בלא מעט הרכבים המנגנים כאן מוסיקת עולם. בשתי מילים – מומלץ ביותר
אמיר הראל, הארץ
.
מעריב
עושר מוסיקלי נדיר -
החיבור הנפלא בין התרבויות.
כשישראל בורוכוב מזמין לבמה את נגניו המבריקים, ברור שהולך לקרות משהו מרתק
במסע שלו למקורות המוסיקה האתנית הרב תרבותית, עובר בורוכוב היוצר והמנהיג של האנסמבל מזרח-מערב, דרך ההרמוניה המערבית. חשוב לו לעבור דרכה, כי היא הדרכון שלו למוסיקת העולם. התוצאה: במרכז עינב שמעתי את אחד הגופים הקריאטיביים ביותר, בחיבור הזה שבין המקצב המזרחי לצליל המערבי.
אין גבולות. לא גבולות של זמן ולא גבולות של סגנון. קטע מלפני 200 שנה מנוגן ונשמע כדבר האמיתי. עושר מוסיקלי נדיר.
אני לא זוכר אם המושג "מוסיקת עולם" היה רלוונטי כשהאנסמבל של בורוכוב יצא לדרך לפני לא מעט שנים. היום הוא דורך על המשבצת הזו בגדול.
אני זוכר את בורוכוב כאיש שאהב תמיד את האריג המוסיקלי הצבעוני, את שזירת קצבים להרמוניות, את התבלין האוריינטלי – לא כדבר הבלעדי, אלא כניסיון לחשוף שורשים ולשתול אותם מחדש בשטח האדמה הפרטי שלו.
"טקס בגבול הדמיוני אתיופיה-פרס" מתחיל כתפילה טקסית בצלילים שנשמעים כמו חיבור בית כנסת עם מסגד, ממשיך בשירה שבטית גברית שנוצרה במוחו הפורה של בורוכוב שעשה כאן עבודה כמעט אנתרופולוגית, והמוטו האתני של חיבור התרבויות עובד. ולסיום פורץ ב"חגיגה של דאוד", והמעיין המוסיקלי ממשיך לנבוע ולספק מים זכים ונפלאים, עד צליל הסיום
האנסמבל איננו מנסה להגשים בכוח חיבור בין מזרח למערב, המוסיקה שלהם נשמעת כנסיון מרתק להתקרב למקורות הצליל
יוסי חרסונסקי, מעריב